עליוף נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

בפני בקשה במסגרתה נתבקש בית המשפט לסלק על הסף את התביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, מחמת התיישנות.

גדר הדיון

טענות הנתבעת

בבקשתה בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי ביום 4.2.2004 הגיש התובע לבית משפט השלום ברחובות תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות דרכים; הראשונה אירעה ביום 21.4.2002 והשנייה אירעה ביום 19.8.2002. במסגרת התובענה (ת.א. 1431/04), הורה בית המשפט ביום 17.2.2005 על הפסקת התובענה, וזאת לבקשת התובע ובהתאם לתקנה 154(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן- "התקנות"). ביום 13.2.2006 הורה בית המשפט ברחובות על הפסקת התובענה בשנית, לאחר שחידשה בטעות.

לטענת הנתבעת, מעיון בתיק בית המשפט ברחובות, עולה כי ההחלטה האחרונה שניתנה בתיק היא ההחלטה מיום 13.2.2006, המורה על מחיקה מיידית של התובענה בדרך של הפסקתה.

לטענת הנתבעת, הפסקת תובענה משמעה מחיקת תובענה, ולפיכך אין לקבל את טענת התובע כי ניתנה החלטה נוספת ביום 13.2.2007 המורה על מחיקת התובענה. עוד נטען כי אין נפקות לטענת ההתיישנות, משום שהתובע הגיש תובענה חדשה ביום 29.5.2011, דהיינו למעלה משש שנים מיום הפסקת התובענה, ולאחר שבאופן מצטבר חלפו למעלה משבע שנים ממועד התאונה.

לטענת הנתבעת, יש לראות את התקופה במהלכה התובענה בבית המשפט ברחובות הופסקה ככזו שבאה במניין תקופת ההתיישנות. בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"), התקופה שלא תבוא במניין תקופת ההתיישנות היא זו שבין מועד הגשת התביעה ברחובות – 4.2.2004, לבין מועד הפסקתה 17.2.2005.

הנתבעת הוסיפה בתשובתה לתגובת התובע, כי התובע השיב לבקשה באופן חסר ובחר שלא להשיב לטענות לגופן, כך למשל התעלם התובע מהעובדה שהתובענה הופסקה ביום 17.2.2005 לבקשתו, וכן הופסקה פעם נוספת ביום 13.2.2006, בעוד המשמעות המשפטית של הפסקת התובענה הינה מחיקתה.

טענות התובע

התובע טען בכתב התשובה כי לאור התמשכות הליכי המל"ל הנוגעים לשתי תאונות הדרכים שבדיון, עדכן את בית המשפט, אולם לדאבונו ביום 12.2.2007 נמחקה התביעה - בהתאם להחלטה מיום 13.2.2006. חישוב הזמנים לשיטתו, מעלה כי תקופת ההתיישנות בגין שתי התאונות לא חלפה.

התובע טען כי מיום התאונה הראשונה ועד להגשת התביעה בבית המשפט ברחובות ביום 21.4.2004, חלפו שנה ו-9 חדשים הבאים במניין ההתיישנות, וכי עד ליום 13.2.2007 התנהלו הליכים משפטיים, לרבות הפסקת התובענה וחידושה ולפיכך תקופה זו אינה באה במניין תקופת ההתיישנות. לשיטת התובע, מיום הפסקת התובענה ביום 13.2.2007 נותרו חמש שנים למניין תקופת ההתיישנות ואילו התובענה דנא הוגשה ביום 29.5.2011.

התובע הוסיף כי שקד על ניהול ההליכים ולא זנח את הטיפול בתובענה, וכן ניהל הליכים מול המל"ל וכן בבית הדין לדיני עבודה, בהיות התאונה הראשונה תאונת עבודה. עוד גרס כי לכל אורך התקופה הצדדים עמדו בקשר רציף.

דיון והכרעה

התיישנות

הלכה ידועה היא, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לסילוק תובענה על הסף במשורה, מן הטעם שיש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט. כך, כמדיניות שיפוטית, נוטה בית המשפט שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות.

"הסעד של סילוק תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני שבית המשפט יעשה בו שימוש במקרים נדירים ביותר פסוקה היא שסילוק תביעה על הסף היא אמצעי חמור שיש להפעילו בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור שבשום אופן אין התובע זכאי, על יסוד הטענות שבתביעה, לקבל את הסעד שהוא מבקש" (תא (מחוזי-מרכז) 704-04-09 עו"ד אילן גלזר נ' זיווה הלברשטיין (לא פורסם, ניתן ביום 24.1.10)).

עם זאת, "דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעל הדין לכלל הציבור, שמשמעותו להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך. מנגד יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה להגשת תביעה, שמעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע. לזאת מימד בבכרה בזכות הגישה של בעל-דין לערכאות המשפט, המתבטא בנטייה להצר את תחום התפרשותה של טענת ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה" א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה עשירית בעמ' 118.

משכך נקבע:

"מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות... על בית המשפט לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב, ואת אינטרס הציבור שפעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר" (עא 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה א שמעונים לא פורסם, ניתן ביום 6.1.10).